נשארו מאחור

לאחרונה הכריזו כ־2000 אנשי חינוך שבכוונתם להשבית את הלימודים למשך שלושה ימים במחאה על תנאי עבודתם. ברגע האחרון הוקפאה השביתה, לאחר שמשרדי החינוך והאוצר הסכימו לדון איתם על שכרם. ומדוע לא ראינו הרבה כותרות על השביתה המתוכננת? משום שאלו לא היו מורים רגילים, אלא מדריכים מכפרי נוער, שאומנם לא מוגדרים כ"מורים", אך עבור כ־20 אלף חניכים, הם מקור להשראה ומורי דרך לחיים.

ידוע לכולנו כי אנשי חינוך בישראל לא זוכים לכבוד, למעמד ולשכר המגיע להם. עם זאת, בשנים האחרונות אנו רואים מהלכים לשיפור מעמד המורים ואנשי חינוך, כולל הטבות משמעותיות בתנאי השכר שלהם. אך לעומתם, את מדריכי כפרי הנוער השאירו מאחור.

המדריכים לא מלמדים את החניכים תנ"ך או גיאוגרפיה. הם דמות חינוכית וטיפולית משמעותית עבור עשרות אלפי ילדים ובני נוער, שחלקם הגדול נמצאים במצבי סיכון. הילדים האלה לעתים מתגוררים בפריפריה, חלקם עולים חדשים ואחרים הם חסרי עורף משפחתי ואין להם בית לחזור אליו.

עבורם, כפרי הנוער הם הזדמנות אמיתית לשינוי בחייהם, ובזכותם, הם מקבלים את כלל המענים שלהם הם זקוקים, כדי לממש את הפוטנציאל הגלום בהם ולהבטיח את השתלבותם המיטבית בחברה הישראלית. כל ילד מקבל תשומת לב וחיבוק חם ואוהב מהסגל המקצועי בכפר ובייחוד מהמדריכים אשר מכוונים, מייעצים, מלווים את החניך ביום ובלי־ לה, בשבתות ובחגים, ברגעי אושר וברגעי משבר. במקרים רבים, הם משמשים אף כדמות הורית בעבור החניכים.

לאור חשיבות התפקיד, מורכבותו וההשקעה הכרוכה בו, ראוי לתגמל את המדריכים בהתאם. באופן אבסורדי, הדבר לא קורה. בעשורים האחרונים מדינת ישראל מתנערת מאחריותה ונמנעת מהשקעת משאבים במדריכים. מדוע? הרי השקעה בדור העתיד מחייבת השקעה בדמות החינוכית המשמעותית המלווה את הילד. השקעה מסוג זה נעשתה, לדוגמה, עם המורים בחינוך הפורמלי.

להמשך טור הדעה - לחצו כאן